פלדה אמיתית אני יודע שלכולנו נמאס לשמוע את נבואות הזעם שמתארות כיצד ילדים היום גדלים על תכנים נוראיים שהם צורכים באמצעות טכנולוגיה שהופכת אותם ליצורים מנוכרים וחסרי כישורים בסיסיים, בלה בלה בלה. אני לא מאמין בזה אפילו לרגע. סמארטפונים ופלייסטיישן – שהם האבטיפוס להמצאות "עתידיות" רבות שנראות בסרט הזה – מהווים בערך את אותו האיום על המוח הצעיר כמו הביטלז וכמו טלוויזיה צבעונית.
לכן גם הבחירה בנושאי עיסוק כמו משחקים וטכנולוגיה היא לא פחות הולמת מאשר סרטים שמתעסקים בכתיבה או ביצירה. לראיה אפשר להסתכל על הסרט טרון: המורשת, שיצא לפני כשנה ואמנם הלך ונעשה מטופש יותר ככל שהתקדם, אך השעה הראשונה שלו היתה סרט מעניין על טכנולוגיה, שבדרכו משמש גם כאלגוריה לא רעה בכלל לקרבות עסקיים/אידיאולוגיים בין חברות כמו גוגל ואפל.
הטענות המרגיזות לגבי הסרט
פלדה אמיתית, לעומת זאת, מאשש את כל אותן הטענות המרגיזות, שכן הוא סרט כל כך רדוד שמתעסק בטכנולוגיה בצורה כל כך מטופשת, עד כי הוא באמת עשוי לעורר חשש לגבי ההתפתחות העתידית של ילד שנהנה ממנו. בדיוק כשם שהרובוט המנצח בסרט מורכב מחלקי גרוטאות של רובוטים שנזרקו לפח, כך גם הסרט הזה נראה כמו שעטנז שבור של יותר מדי סרטים שננטשו באמצע כתיבתם.
סיפור האב והבן (שמזכיר מאד את אבא גנוב ואפילו מייצר את התחושה שיהודה ברקן הוא איכשהו שחקן טוב יותר מיו ג'קמן) מתערבב עם עלילת הספורט שמזכירה משהו בין רוקי לבין סרט בייסבול משמים, ולתוך כל זה גם מנסה להידחף (ולא מצליח) סיפור ידידות בין הילד לבין הרובוט הזה, שלכאורה התברך בבינה מלאכותית (לא ברור איך, לא ברור למה זה מועיל, ולא ברור למי איכפת). איזה בלגן.
נ.ב : אם לא הייתי יודע שהם יצירי מחשב, הייתי יכול להישבע שכל הרובוטים שנראים בסרט עשויים מפחיות ממוחזרות של דוקטור פפר, כי יש פחית כזו על המסך בערך בכל רגע נתון בסרט.
ביקורות מאניבול או סורקין-בול
כל המחמאות ששמעתם על מאניבול מוצדקות. הוא מבוים היטב, כתוב היטב ומשוחק היטב. בנט מילר (קפוטה) הוא יופי של בימאי, אהרון סורקין וסטיב זייליאן הם יופי של תסריטאים, ובראד פיט וגו'נה היל הם יופי של שחקנים. הסרט הזה בהחלט מספיק טוב כדי להיות מועמד לאוסקר ואפילו מספיק טוב כדי לא לזכות בו. יתר על כן, אני נורא שמח שג'ונה היל מועמד לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה, כי הוא שחקן מעולה שעשה כבר המון תפקידים נהדרים ועוד לא התחיל לגרד את שמינית הפוטנציאל שלו. ייתכן ומדובר במשהו בין ג'ון סי ריילי לפיליפ סימור הופמן הבא.
עם זאת, העובדה שמדובר בסרט טוב שעשוי במקצוענות היא לא מה שמעניין במאניבול. מה שמעניין פה הוא שכמו כל דבר שאהרון סורקין כתב אי פעם (לדוגמה, הרשת החברתית או סדרת הטלוויזיה הבית הלבן), גם הסרט הזה מחטיא לחלוטין את הגרעין האמיתי של הסיפור שלו. זה חבל כי דווקא שמו של הסרט טיפח בי תקווה שמדובר בדיוק במה שהוא צריך להיות, סוג של וולסטריט על עולם הספורט המושחת. אבל זה לא זה.
הטריילר של פלדה אמיתית :
מאניבול מספר את סיפורו (האמיתי) של מנהל קבוצת בייסבול, שנדפק כשכל השחקנים הטובים בקבוצה שלו נקנים על ידי קבוצות אחרות ולקבוצה שלו אין את הכסף הנדרש על מנת לקנות שחקנים טובים אחרים. מפה לשם, הוא מוצא בוגר קולג' גאון שעולה על שיטה סופר-מתוחכמת להרכבת נבחרת של שחקנים ממוצעים ומעלה, זולים אבל מיוחדים, שכולם ביחד יכולים להרכיב קבוצה שהשלם שלה גדול מסך חלקיה והיא מסוגלת לשבור שיאים וכו' וכו'.
ספורט דלוח ומשעמם כמו בייסבול
איזה יופי. איזה יופי זה שספורט (ועוד ספורט דלוח ומשעמם כמו בייסבול) הוא מין תחום קסמים כזה שבו יצירתיות מנצחת כסף. איזה יופי זה שאפשר לנטרל את הכסף מן הכוח הגלום בו אם רק מוצאים איך לעקוף אותו ולרכוש כוח בדרכים אחרות, כמו שכל. תעשו לי טובה. וזה עוד בלי לגלות את מה שקורה בסוף הסרט. הכותרת "סיפור אמיתי" היא בעצם הדבר הכי גרוע שבו חוטא הסרט הזה, כיוון שגם אם בתחום הספציפי של בייסבול התחוללה פעם אחת מהפכה (ואני די בטוח שגם סיפורה ה"אמיתי" של המהפכה הזו הוא שקר וכזב), הסיפור של ניצחון היצירתיות על הכוח הוא סיפור שקרי.
סדרת הטלוויזיה של סורקין, פוליטיקאים בגרוש
באותו האופן, סדרת הטלוויזיה של סורקין, הבית הלבן, היא סיפור שקרי על פוליטיקאים בעלי לב זהב שאינם נותנים לשאלות של כוח להתערב בשיקוליהם. אהרון סורקין, תסריטאי מוכשר ככל שיהיה, הוא הדבר הכי אמריקאי שניתן לדמיין, במובן הגרוע מאד של המילה, משום שהוא אינו מכיר בכוח כגורם משחית. כוח, לתפיסתו, יכול ליצור מקסימום חוסר-איזון קטן פה ושם, כזה שניתן לתקן באמצעות יצירתיות, אמונה ועבודה קשה.
סיכום ביקורת
ההתעלמות הזו מאופיו האמיתי של הכוח בעצם לא מפתיעה כשמדובר בתסריטאי שאמנם העסיק תחתיו כותבים אך למעשה כתב כמעט כל פרק בארבע העונות הראשונות של הבית הלבן (המצב בו תסריטאי אחד כותב עונות שלמות של סדרת טלוויזיה, ועוד אמריקנית, הוא נדיר ביותר). מי שחושב שכוח כזה לא משחית, שייזכר לרגע איך נראו סצינות בבית הלבן. זוכרים את כל הסצינות האלה שבהן אנשים מדברים נורא מהר במשך מלא זמן כשהם הולכים במסדרונות אינסופיים? ככה לא מדברים פוליטיקאים. ככה מדברים רק אנשים על קוקאין או דמויות שנכתבו על ידי אהרון סורקין, תסריטאי משוגע שהיה מכור לקוקאין במשך שנים. מבוסס על סיפור אמיתי.
