מלנכוליה – סרט מעניין !

מלנכוליה הוא סרט בשני חלקים שבו שתי אחיות נדרשות להתמודד עם סוף העולם. פחות או יותר. עבור גיבורת החלק הראשון ג'סטין (קירסטן דאנסט), סוף העולם מגיע בצורת ליל החתונה שלה.

עבור אחותה, גיבורת החלק השני קלייר (שרלוט גיצנבורג), סוף העולם מגיע בצורת פלנטה עצומה (הקרויה "מלנכוליה") שעומדת להתנגש בכדור הארץ ולהשמיד אותו. המבנה הזה, שמעניק לסרט את כל משמעותו, הוא פשוט להפליא, עד כדי כך שבצפייה ראשונה הפשטות הזו היא אפילו קצת מציקה. עם זאת, הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שסרט טרד את מחשבותיי במשך זמן כה רב לאחר הצפייה.

מצד אחד, מלנכוליה הוא סרט מרתק ואפילו מבריק. מצד שני, הצפייה בו היא, לפרקים, קצת משעממת. הדואליות הזו מאפיינת, לטעמי, לא רק את הסרט הזה אלא את רוב מה שלארס פון-טרייר עושה, בין אם מאחורי המצלמה ובין אם במסיבות עיתונאים. מצד אחד, הוא פרובוקטור נודניק, שכנראה משוכנע שללא תעלולי תקשורת זולים אנשים לא יבואו לראות את סרטיו. מצד שני, מרבית סרטיו מוכיחים שהוא אמן קולנוע חכם ומוכשר שממש לא צריך פרובוקציות זולות כדי למשוך קהל (למעט, אולי, מקרים שבהם הסרט עצמו הוא כולו פרובוקציה זולה, כמו אנטיכרייסט).

טריילר לסרט:

מי שזוכר את כל הזבל שפון-טרייר הוציא מהפה ומהמצלמה שלו בשלוש-ארבע השנים האחרונות, עשוי לקבל הפתעה לא קטנה עם הצפייה בסרט זה. זהו אולי הסרט המהורהר, הפואטי והמעודן ביותר שהוא עשה אי פעם. גם פה, אותה הדואליות נשמרת: מצד אחד, זהו סרטו המאופק והעדין ביותר. מצד שני, זה סרט שמספר על כוכב לכת עצום שעומד להתנגש בכדור הארץ.

הבמאי ומאזן הכוחות בסרט

מאזן הכוח הזה בין המופרע והמינימליסטי, שמאפיין הן את הבמאי והן את יצירתו, הוא בדיוק מה שגורם לסרט הזה לעבוד, ובצורה כה מבריקה. לו היה זה סרט אסונות גרנדיוזי ותו לא, לא היינו זקוקים לפון-טרייר שייצר אותו. רולנד אמריך (היום השלישי, 2012 וכו') כבר עושה את זה מספיק טוב. לחילופין, לו היה זה רק סיפור על שתי אחיות, האחת סובלת מדיכאון ומנסה להתחתן, והשנייה מנסה למנוע ממנה להרוס את חתונתה, היינו יכולים לפטור את הסרט כעוד דרמת דיכאון רגילה, עצובה ככל שתהיה. אבל זה לא המצב. הסרט נפתח בסצינה ארוכה ויפה שמבהירה היטב כי זהו לא סרט מתח. בעוד שעתיים אנחנו עומדים לראות את סוף העולם מתרחש על המסך.

הידיעה הזו מושהית לאורך השעה הראשונה בעוד אנו מצטרפים אל ג'סטין הדיכאונית בליל החתונה הנוראי שלה, אך היא לא באמת נעלמת. תחושת האסון ממשיכה לקנן ברקע והיא מצד אחד מעצימה את תחושת הנוראיות של החתונה המתפרקת, ומצד שני מגמדת ומגחיכה אותה. מגמה זו נעשית ברורה במיוחד בחלקו השני של הסרט, כשהחתונה נמצאת כבר בעבר, וכעת נושא העיסוק היחיד הוא הפלנטה "מלנכוליה" שמתקרבת במהירות לכדור הארץ. אם העולם כולו עומד להיחרב, מדוע היתה צריכה קלייר לוודא שג'סטין מעמידה פנים שהיא שמחה, מדוע היה איכפת לבעלה של קלייר (קיפר סאת'רלנד) מהכסף שהוציא על החתונה, ומדוע היה איכפת לו שאימן של הבנות (שרלוט רמפלינג) עושה בושות בארוחת הערב? היחידה שלא היתה מוטרדת מכל השאלות האלה היא ג'סטין, כלת השמחה. היא רק ניסתה לברוח מהעובדה שהיא מתחתנת.

קצת על תחילת הסרט

בתחילת חלקו השני של הסרט, ג'סטין מגיעה לביתה של קלייר כשהיא סובלת מהתקף חריף במיוחד של דיכאון, כזה שאינו מאפשר לה אפילו להתרחץ או לאכול. אך כשתחושת האסון מתפרצת בגדול, ג'סטין חוזרת לתפקד (בערך), בעוד אחותה קלייר, שניסתה בכל כוחה לארגן חתונה מסודרת ומכובדת בחלק הראשון, כמעט ויוצאת מדעתה מרוב דאגה. בראי סוף העולם, דמותה של ג'סטין הופכת מדמות שאינה מצליחה להתקיים בחברה לדמות שהיא היחידה שמצליחה להתקיים אל מול הרס החברה.

ההעמדה הזו של "החברתי" מול "האותנטי" אינה המצאה חדשה, לא בפילוסופיה ולא בקולנוע. זוהי משנתו (או למען הדיוק, חלק קטן ממשנתו) של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר, מגדולי האקזיסטנציאליזם, שטען כי "קיום אותנטי" הוא כזה שמכיר בכך שבסוף כולנו מתים, ולכן התנהגות לפי נורמות חברתיות מבטאת תפיסה שגויה של החיים כמשהו בעל משמעות (ויסלח לי כל מרצה לפילוסופיה שמתפלץ לנוכח צמצום מערכת פילוסופית ענפה לכדי משפט וחצי). בקולנוע, אחת הדוגמאות המרכזיות לעיסוק באקזיסטנציאליזם היא בסרטיו של אינגמר ברגמן, ובאופן ספציפי "החותם השביעי".

גדולתו של פון-טרייר היא בכך שהצליח לייצר סרט פילוסופי עמוק, שמתכתב היטב עם תור הזהב הפילוסופי של הקולנוע, בתקופה שבה סוג כזה של סרטים נראה כנחלת העבר. לצורך מטרה זו הוא מגייס כל תחבולה תסריטאית וצורנית שניתן להעלות על הדעת, והשימוש בשפה קולנועית "עדכנית" הופך את מלנכוליה לסרט שמעביר את הגישה הזו בצורה שהיא הרבה יותר ברורה וקומוניקטיבית לצופה בן זמננו מאשר בסרטים כמו אלו של ברגמן, שהיום הם אולי קצת מייגעים. לברגמן, לדוגמה, לא היתה את האופציה להשתמש בתחבולת ליהוק מבריקה כמו ליהוקו של קיפר סאת'רלנד בתפקיד האסטרונום החובב שמנסה להרגיע את כולם בטענה שהעולם אינו באמת מגיע לקצו. סאת'רלנד, שבשנים האחרונות זכור יותר בתור מי שהציל את ארה"ב ואת העולם כבר כמה וכמה פעמים בתפקידו כג'ק באוור בסדרה 24, מופיע מולנו כמי שמנסה להרגיע ולטעון כי אין שום אסון בדרך. הוא טועה, כמובן. גם גיבור הפעולה שעצר טרוריסטים והציל את חייהם של נשיאים הוא חסר כל ערך אל מול מוות צפוי וברור.

התמונה המתקבלת היא ברורה: כל אירוע וכל דמות הופכים לחסרי משמעות אל מול המפגש עם ה"מלנכוליה" שמביאה איתה את הקץ. כאמור, הפשטות הזו, שהופכת את אירועי הסרט לכמעט לא רלוונטיים, היא לפעמים קצת מרגיזה בעת הצפייה. למה לי לראות את כל זה אם כולם עומדים בסוף למות? אבל זוהי בדיוק הנקודה שהופכת את הסרט הזה ליצירה מבריקה ועוכרת שלווה שניתן להמשיך ולהרהר בה גם שבועות לאחר הצפייה. כהרגלו, פון-טרייר הצליח ליצור סרט שחוקר מונח מרכזי באופן מזוקק ומדויק. בדיוק כפי שדוגוויל חוקר את המונח מיזנתרופיה בזמן שהוא מייצר בצופה רגשות מיזנתרופיים ומצדיק את המיזנתרופיה כגישה לחיים, כך מלנכוליה הוא סרט מדכא שעוסק בדיכאון ומסביר למה דיכאון הוא צורת הקיום האותנטית היחידה. הפעם המונח הזה מככב גם בשמו של הסרט. בקצב הזה, אין לי אלא לנחש שהסרט הבא שלו ייקרא "דמגוגיה".

בסופו של דבר, מלנכוליה הוא לא סרט רגיל, שכן הוא הולך בכיוון המנוגד כמעט לכל עיקרון של עונג קולנועי. כאן אני חייב להזכיר, עם כמה שזה סרט מצוין, שלארס פון-טרייר הוא עדיין שוביניסט מסריח. בסרט שמתנגד לעונג קולנועי, הבחירה להציג לראווה את גופה העירום של קירסטן דאנסט היא מנוגדת הן לדמות ולעלילה והן לכל בחירה אסתטית אחרת בסרט. מדוע לעזאזל דמותה של ג'סטין חוגגת את גופה העירום לאור הפלנטה הכחולה אם רק לפני רגע ראינו שהיא כל כך מדוכאת שאפילו אין באפשרותה להתקלח לבד? ואם, כאמור, הסרט מתנגד לכל אלמנט של עונג כמו מתח, הזדהות או משמעות לפעולותיהן של הדמויות, מדוע הוא חוטא באותה ההתענגות המציצנית על הגוף הנשי שמאפיינת כל סרט הוליוודי כבר למעלה מארבעים שנה?

הנקודה הזו שווה ציון מיוחד מכיוון שהיא מרגיזה, והיא מרגיזה דווקא מכיוון שמלנכוליה הוא סרט כל כך טוב וכל כך מדויק. כאן אנחנו חוזרים לאותה הדואליות שמאפיינת כל דבר שלארס פון-טרייר עושה. מצד אחד הוא במאי מבריק שמתנגד בצורה אמיצה עד כדי גאוניות לכל קונבנציה (כמעט) של קולנוע מסחרי. מצד שני, לא רק שהוא פרובוקטור נודניק, אלא שהוא עצמו לא תמיד מודע לזה. אם הוא לא היה במאי כל כך טוב, לא הייתי מצפה ממנו לרמת המודעות הנוספת הזו. למרבה המזל, מלנכוליה הוא סרט כל כך טוב, שאפילו נודניק כמוני חייב להודות שהסיבה שחוסר-השלמות הזו כל כך מציק לי היא שמדובר, מכל בחינה אחרת, ביצירת אמנות מרהיבה.

בריאות וחיים