בויס בישראל

שיחה עם רות דבל וורדה גצוב

תמלול של שיחה: רות דבל, ורדה גצוב וליאב מזרחי.

ליאב: לעניינינו. הפרויקט הבא שאני עושה קשור ליוזף בוייס וזה התחיל משיחה שהייתה לי עם אריה ברקוביץ מבית האמנים בתל אביב והוא בא עם הרעיון ושאל אותי אם נראה לי שאני יכול לקחת את זה וישר אמרתי כן כי זה כבר אמן שממילא התעסקתי בו. יצא לי לכתוב על פרפורמנס בשנות ה 70 והרבה קשור לזה. ואז התחלתי לחשוב, וכמובן יש הרבה מאד אמנים ישראלים שהגיבו לו ויצאו מאמרים בכל מיני פורמטים כאלה ואחרים. אבל נורא עניין אותי גם כל מיני דברים שלא קשורים לאמנות כמו מסע לפולין שהייתי עם בני נוער פעם ראשונה לפני כמה חודשים והקשר לגרמניה שהוא און אנד אוף, שאני נמצא שם ולא נמצא. במיוחד ביוגרפיה חדשה שיצאה עליו לפני שנתיים שבביוגרפיה זו באיזשהו אופן , לא באופן נחרץ אבל משתמע שהוא היה אנטישמי. ממש במובן הליטראלי של המילה.
רות: ביוגרפיה בגרמניה?
ליאב: כן, ממש לפני שנתיים, זו הייתה סנסציה ושבירה של עמודי תוך בגרמניה. בביוגרפיה מצוין שהאנשים הראשונים שתמכו בבוייס, שקנו ממנו עבודות ושילמו לו וממינו את כל ההפקות האלה, היו אנשי תאגידי מפעלים פיננסים שכולם ישבו בעצם על ידיים של יהודים שעבדו בזמן המלחמה ובוייס היה איתם בקשר מאד ישיר בזמן המלחמה גם בתור חייל וכמובן המחבר מספר שאפילו, שבוייס נפגע בצבא, השתחרר או הייתה לו אופציה להשתחרר, והוא בחר לחזור להתגייס שוב פעם. זאת אומרת שכל הסיפורים האלו על גיוס בעל כורחו, כולם צריכים לעשות את זה ואני בן 17, אז מה אני לא אלך לצבא, ואין לי מה לעשות…בעצם המחבר מוכיח שהיה שם מניע מאד פנימי שהיה נוכח שם. אותי כמובן מאד עניין אז, איך זה שבשנות ה 80 יוצאים כאן “קו” שמוקדש רק אליו, פתאום בבצלאל מלמדים אותו, הרבה אנשים מגיבים אליו ויש פה איזו רוח. זה נורא העסיק אותי כי אני יודע בתולדות האמנות הישראלית שהרבה פעמים העיסוק בשואה היה מאד טאבו וגם נמנעו באמת משימוש בסמלים. נמנעו להתייחס לאמנים שעסקו בזה בצורה מאד רדיקלית ואמנים שהיו בזמן השואה…לא הדור השני כמו אנסלם קיפר…שהיה ילד למשל ובעבודות שלו “מכפר” על זה או מערער על זה. לא ראיתי שהציגו כאן אמן כמו גאורג קולבה שהיה גרמני נאצי או משהו מהסוג הזה. אלא דווקא את בוייס. לקחו את זה, אימצו אותו בצורה מאד מעניינת ואני דיברתי עם מכרים שלי, אירופאים, שהאימוץ בארץ הוא לא שווה ערך לאימוץ בארה”ב. בארה”ב הוא מוכר מאד ועדין מאד חשוב אבל הוא לא אבן יסוד בתולדות האמנות באמריקאית כמו שהוא אבן יסוד בתולדות האמנות הישראלית וכאן עולות השאלות האלו,למה? למה הדבר הזה.
רות: מעניין מאד. . מאד מעניין.
ליאב: כשסיפרתי את זה לורדה שמשתתפת בתערוכה ומאד עוזרת לי היא סיפרה לי באמת שמתי שהו בשנות ה 80…היה איזשהו קשר אליך
רות: פנתסטי….כי זה מסביר כל כך הרבה דברים…יש לי צמרמורת מזה..
ליאב: עכשיו באמת רק הדברים יוצאים אחרי עשרות שנים. התערוכה תהיה מחולקת לכמה חלקים שבין היתר נוגעים בהיבט הזה. יש שם קשר כמובן שמעניין אותי, זה הקשר שלו לרודולף שטיינר. יש הרבה מחקרים ושם זה מתיישב לי נורא טוב כי גם יאנוש קורצ’אק, גם עבד לפי התיאוריות של שטיינר. כאן נכנסים שתי מערכות של שני אנשים שהסוף שלהם היה מאד שונה אבל בעצם מתחילים עם אותו מסלול. שניהם מאד הושפעו מהדרך הזאת. אחד לקח את זה לחינוך ואחד לאמנות אבל גם האמנות של בוייס קשורה מאד לחינוך. מה שהוא עשה באקדמיה ועוד. אבל אחד גמר בצורה של עשן והשני הצורה של עפר. יש להם נקודות משיקות מאד מעניינות.
ורדה גצוב: יש לי חבר שהיה תלמיד של בוייס. אמרתי לו שיש לי חבר שעושה תערוכה של בויס. לפני שבאתי לארץ בחרתי כמה עבודות שלו מהזמן ההוא. אצלו, כמו שאז היה והוא גמר את הבית ספר בדיסלדורף, אז הוא נסע לדרום אמריקה והוא השמיד את רוב העבודות שלו ויש איזה כמה עבודות שלו שחברים שלו שמרו לו אז הם שמרו את מה שנשאר. עכשיו מזה אני בחרתי כמה דברים והוא ישלח לליאב בצילומים. אבל לא דיברתי איתו על זה. זאת אומרת אמרתי לו שאתה עושה תערוכה, שהרקע זה בוייס וההשפעה שלו באמנות ישראלית. אבל הפן הזה של …הא…אני לא..
ליאב: טוב כי זה נורא קשה להם לשמוע את זה.
ורדה: אני באמת לא יודעת איך הוא היה מתייחס לזה.
ליאב: להגיד לתלמידים שלו בשנות ה 60-70 , וגם בארץ. אני חושב שאנשים יקבלו צמרמורת שהטקסט של התערוכה יפתח נניח בזה שיוזף בויס היה נאצי.
ורדה: ובמיוחד שבזמנו. כמעט לא היו יושבים בכיתה. כל הזמן, כל האקציונים (פעולות) האלה כל הזמן מתהלכים להם ברחובות עם כל מני הפגנות למיניהם. אז מעניין.
רות: זה משהו..כמו שאומרים..פצצה.
ליאב: את תהיי אורחת הכבוד.
רות: זה מקבל עכשיו משמעות אחרת לגמרי.
ליאב: בלי קשר לזה אני כמובן רוצה לשמוע ממך, כמי שהייתה מאד פעילה בסצנה בשנות ה-70, 80 ו ה90 . מה באמת היה השיח סביבו. האם הוא באמת השפיע והאם בויס, היה “שם” שבאמת עלה בשיחות או איך בעצם הייתה הנוכחות הזו קיימת?.
רות: אני אגיד לך. אני את בוייס גילתי באופן עצמאי בלי לדעת עליו כשהייתי בקלן בשנת 75. הגעתי ליריד בקלן לא כי התכוונתי, נסעתי אז לחוץ לארץ לקחת חזרה עבודות מדנמרק ששם הצגתי עבודות של אמנים נאיביים שזה היה אחד מהדברים שאני מאד אוהבת עד היום ובארץ אז לא ידעו להתייחס לזה בכלל – בכלל. והייתה שם גלריה שרצתה לגנוב את התמונות האלו והייתי חייבת לנסוע. לקחת את התמונות באופן פיזי. בדרך אמרתי אני אסע לראות דברים. הגעתי לקלן. מקלן לדיסלדורף ונתקלתי בבוייס נותן שיעור. ולא ידעתי עליו. בשבילי זו הייתה תגלית. שהופכת את הבטן. כל העניין, יש לי עד היום אגב אולי תרצה את לתערוכה. משהו שקניתי אז בזיל הזול. הוא עשה שקיות פלסטיק – שקיות לחומרים – אני יכולה להראות לך את זה במחסן. – חתום. אני השתגעתי – שקית פלסטיק של האיש הגדול הזה שכל כך הלהיב אותי עם הכובע שלו. והתחלתי לשמוע בוייס בוייס ובוייס ובוייס ובוייס ולא נפרדתי מהשם הזה הכלל. ובארץ זמן קצר אחרי זה השם הזה התחיל לרוץ והייתה הרגשה שזה מישהו שפשוט מעריצים כמו אל, לא פחות.
ליאב: ואף אחד לא שאל נגיד את השאלות האלו..
רות: דיברו על זה. בהחלט דיברו, ואמרו כן הוא היה טייס – אבל
ליאב: תמיד האבל
רות: ואז בשנת 81. נכנסו לגלריה בקיץ שני אנשים נורא יפים , לא יהודים זה היה ברור .היה ברור שהם לא. כאלו שזופים מאילת, בגדים ספורטיביים. ואחד התחיל לדבר ואחד קנה. זו הייתה תערוכה של ב”ק. זה נורא מעניין לנושא שלך.
ליאב: מי זה.?
רות: שמואל ב”ק. הם באו כי הם קראו בעיתון האנגלי את הביקורת של מייק רונן על התערוכה בגלריה דבל – שמואל ב”ק. והתערוכה שאני נתקלתי בגבות מורמות מכל אחד ששמע שאני מציגה את בק
ליאב: למה?
רות: כי ב”ק היה פשוט מנודה. הוא היה מנודה. היה נחשב למצייר אגסים. אתה לא יודע על בק שום דבר?
ליאב: השם מוכר לי אבל..
רות: שמואל ב”ק היה באותו זמן הצייר הכי יקר. אקדמאי עם תוכן יהודי סימבולי ששנאו באותו זמן. היה מוקצה מחמת מאוס אצל הקליקה שהייתה סביב גלריה דבל. אבל ביקש להציג אצלנו. גם דבר מוזר ביותר. דרך מישהו ולא שאל באופן אישי. כמובן שהלכתי לראות וראיתי עבודות נפלאות. רישומים. לא רציתי את השמנים שלו, אבל רישומים זה היה הם היו נפלאים..והיו שם ווריאציות על מגן דויד. שהיו מצבות קבר. הכול שואה. לי זה אומר הרבה..קיימתי פתיחות בערב יום השואה אצלנו. יש לי בהחלט חיבור חשוב ביותר. שכן הסבתות שלי נהרגו בשואה.
ורדה: זוכרת שבאת אלי לברלין והלכנו על הרחוב ויש , אז היה אחד – שטולפרשטיין – ואז היה כתוב את שם המשפחה מנעוריה של רות. קופל.
רות: כן כן. אז אלו באו בשביל ב”ק. אבל הם היו..האחד דיבר מאד סימפטי, קנה ושילם. זאת הייתה סנסציה. ב”ק היה נורא יקר..סוף כל סוף קצת התפרנסנו. ממנו התפרנסנו. היום כבר לא יודעים מי הוא. מזעזע אותי
ליאב: יש עשרות כאלה שפשוט נעלמים. בשביל זה אנחנו נפגשים.
רות: בתור אמן שואה ישראלי שנדחה. זה המעניין. – זה שהוא אמן, אתה יכול לחשוב ככה או ככה. הרי כל החיים שלו שואה. זה ילד שניצל בשואה. כל היותו בישראל הייתה מפני השואה – כי אימא שלו החזיקה אותו פה. עזב את הארץ כי פשוט דחו אותו.
ורדה: הוא לא בארץ?.
רות: לא. הוא בחיים, אבל לא בארץ. בק היום בן 80 ומשהו. חי בארה”ב. סיפור מעניין מאד.
ליאב: עוד נושא לתערוכה.
רות: ב”ק שנדחה – כמו בזם – אבל עוד יותר. טוב. עכשיו, הם באו קנו. והאיש הזה שדיבר. העיב באישיותו המוחצנת על השני. שלא פתח את הפה. אח”כ קיבלתי את המכתב – כי דיברנו על בוייס, והם מגרמניה – בוייס, ודיברתי על בוייס ואמרתי כמה אני רוצה להציג את בוייס. הוא אמר, אני יכול לברר. ואז התחילה התכתבות. ושם האדם השני – בהיותו בכלל. הוא היה מוזכר אולי בן אלו הנאצים.
שמו ד”ר אריך מארקס (Erich Marx). בטוח ברשימה שאתה מדבר עליה. הנה מי שהיה בגלריה היה ד”ר אריך מארקס, אחד האספנים הגדולים של בוייס, זה היה השני שלא פתח את הפה.
ורדה: הא נו אני יודעת מי זה.
רות: נו ברור
new-doc-47_1
ורדה: לא מזמן – אמנית ואספנית ישראלית הייתה בברלין עם אגודת ידידי המוזיאון. ושאלה אם אני רוצה להצטרף. היה ארוחת ערב משעממת ואמרו שאם אני רוצה, שאני אבוא על הבוקר, לבקר אספנים בברלין. הראשון היה מארקס.
רות: ברור. ואגב אני אגיד משהו מאד חשוב. אז התשובה הייתה בקיצור – של ד”ר מארקס.
בוייס מסכים בתנאי שבאותו זמן תהיה תערוכה שלו באחד המוזיאונים בישראל. מה, זה פנטסטי הרי. טלפנתי למי שהיו המנהלים אז של תל אביב וירושלים. בירושלים ישב מרטין וייל ובתל אביב מארק שפס. שני יהודים אירופאים. ואמרתי להם. והם שמעו. כל אחד לחוד. ואמרו בסדר אני צריך לחשוב. ואז חיכיתי. שיגידו כן, הרי ברור שלוקחים דבר כזה. והם אמרו כל אחד כמעט באותם מילים וברור שהם התייעצו בניהם – מה שנכון. “אנחנו מאד מצטערים, אנחנו לא יכולים לעשות לבוייס תערוכה בגלל עברו במלחמה – אבל נשמח לקבל מתנה עבודה שלו”. זה הרג אותי – הרג אותי
ליאב: ממש השילומים
רות: איזו חוצפה. מה זה. נותנים לכם על מגש של זהב את האמן הכי גדול בדור אז. ואתם בחוצפתכם דוחים אותו ורוצים שהוא ייתן לכם מתנה. מה זה הדבר הזה. לא ישנתי לילות כי הייתי חייבת לענות לגרמנים שכתבו לי. כשהראיתי את התכתובת הזו לא מזמן לסוזן לנדאו. שכן הייתה בארץ תערוכה של בוייס וקנטור כי רציתי שהיא תדע על זה. היו כמה תגובות מאד מעניינות. אחת: למה כתבת מה שכתבת היית יכולה
ליאב: מה ענית להם?.
רות: המכתב הוא באנגלית. זה עלה לי בדם. לא ישנתי. התפלצתי.
(מקריאה את המכתב באנגלית – התשובה של רות דבל לגרמנים )

new-doc-47_2

 

new-doc-47_3

 

זה כתבתי מדם (גופי). מה הייתה התשובה שלהם. התשובה מונחת כאן לפניכם אני לא אקרא רק אגיד הקצרה. “טוב אמרתי לבוייס, הוא לא התרגש הוא כנראה פחות רגיש משאנחנו חושבים”.
ליאב: או שזה לא אכפת לו?.
רות: רגע אני יכולה לתרגם לך בדיוק
ורדה: הוא לא התייחס לאפשרות להציג רק פה ( גלריה דבל )?
רות: לא בוייס עצמו ולא ד”ר מארקס ולא ד”ר באסטיאן (הכוונה כאן להיינר באסטיאן). לא לקחו את העניין כל כך ברצינות. בוייס קיבל את ההחלטה של שפס והתעלם מהבקשה למתנה. הנה כאן משפט המפתח. “יש להניח שבוייס לא היה כל כך אנין רגשות מכפי שאפשר להתרשם מכמה מרישומיו (התרשמות מהאישיות שלו) ולא היה מסוגל לקרוא בן השורות שלך כמה מדמך הקדשת למכתב זה”.
ו: וזה מיורגן זיידל. האספן שהתלווה אל ד”ר מרקס בבואם לגלריה. ד”ר מרקס הוא זה שהתנהג כאילם.
ליאב: אפרופו שהראת את הדברים האלו לסוזן לנדאו בעקבות התערוכה. איך היא הגיבה?.
רות: תגובה מוזרה בעיני – “למה כתבת את כל האמת, למה כתבת את המכתב הזה?”. אמרתי סוזן, אני לא דיפלומטית. כי הייתי פעם. ואני יודעת את ההבדל. אני לא דיפלומטית. אני כתבתי את הדברים כפי שהיו וזהו זה. אח”כ היא אמרה, “עכשיו אני מבינה הרבה דברים”. כי מתברר שבוייס רצה להציג בישראל שאלמנתו התקשרה עם מוזיאון ישראל והמוזיאון רצה לקנות עבודה או משהו. היו אחרי זה מגעים מתאם האלמנה. זה מה שיש לי לספר לכם בעניין הזה
ורדה: איך קוראים לו ? זיידל. יורגן זיידל. מוכר לי.
רות: בוודאי. בגלל הקשר שנוצר והיה קשר מאד חם. הוא היה בקשר עם הגברת מרוז ממוזיאון ישראל שהייתה אחראית על קשרים בינלאומיים. בין ישראל וגרמניה. וזיידל הקים בגרמניה בעקבות המפגש וההכרות הזו – את אגודת ידידי המוזיאון בגרמניה ששם מארקס היה חבר. עכשיו פעם כשהיה יום המועצה של המוזיאון, הגרמנים היו אז מאד חזקים. הם באו ארצה והזמינו אותי לארוחה במוזיאון. אני הייתי יחידה בין הישראלים מבחוץ, למעט מאנשי המוזיאון. אלו אנשי תעשיה גרמנים. לא יהודים. בפרוש לא יהודים. ואז ישבתי בחדר הקטן של סעודת הצהרים לכבוד ידידי מוזיאון ישראלי בגרמניה. כולם גרמנים. לא היה אף יהודי. ושמעתי את ד”ר מארקס האילם בגלריה – מדבר: “רבותי אנחנו הדור האחרון שעוד אכפת לו ואנחנו חייבים להקים אחרינו דור צעיר שיתמוך במוזיאון ישראל וכ”ו. אחרינו אף אחד לא ידאג לזה. אנחנו צריכים עכשיו ודחוף”. זה היה סדר היום. זה הסיפור. היה מאד חשוב לו שהגרמנים ימשיכו לתמוך במוזיאון ישראלי. אולי יש פה כפרה. לא יודעת. זיידל לא היה לו עניין עם השואה. כי היה יותר צעיר.
ליאב: ואחרי זה. לא המשכת להתעסק עם זה?.
רות: לא. אבל הרוח שלו הייתה עדין קיימת. ראית את זה במקומות וסיטואציות אחרות באמנות ישראלית.
ליאב: כלומר את רוחו של בוייס?
רות: בוודאי. אפילו יוכבד ויינפלד שאנחנו הצגנו אותה אז. בוייס היה נורא חשוב לה. והתערוכה שהיא עשתה במוזיאון ישראל. יש איזו התייחסות. יש קטלוג.
ליאב: יש עוד אמנים שהצגת שיש להם קשר לבוייס?.
רות: תראה, לא היה אמן שלא דיבר על בוייס. זה בטוח.
ליאב: את יודעת מה גרם לשינוי בשנות השמונים לא להציג אותו במוזיאונים ועכשיו כן?.
רות: אני חושבת לפי מה שסוזן אמרה שהייתה בקשה מהאלמנה. ועוד יותר הבנתי מהאוצר הפולני, היה לו את הרעיון היפה הזה לשלב את שניהם.
ורדה: יונה לא יודע על זה?.
רות: איש לא יודע. לא פרסמתי את זה. היום בוודאי היו עושים את זה צימס גדול. זו הייתה אחת הפעולות שעשיתי. אבל אני נתתי את הארכיון של הגלריה דבל למוזיאון ישראל, בבית שמרתי כמה תיקים. אחד מהם היה זה. כי חשבתי שזה מאד חשוב. אבל הנה אתה הגעת ואני פטורה מלכתוב על זה. אני בעצמי מוכרחה לומר שאני מתרגשת שאני קוראת את המכתב. ממש בדם ליבי. יש בו את הדבר האישי שלי. יש בו את הגירוש שלי מאוסטריה.
ליאב: יש פה כמובן קשר של הון ואמנות. כשהמוזיאונים מציעים לקבל עבודה, אבל לא להציג. כשאנשי תעשייה גרמניים, יושבים כבר בשלהי שנות השמונים, בוועדות שתורמות כסף למוזיאון ובד בד מסרבים להציג אמנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, אבל תעשיינים נאצים שיש להם הרבה כסף, כאן הדלת תמיד פתוחה כמובן.
רות: הערה חשובה.
ליאב: הקשר בין הון שלטון אמנות
רות: מארקס הוא האספן הכי גדול שלו למיטב ידיעתי.
ליאב: יש כמה כאלה.
רות: אבל מארקס היה הראשון כנראה או בין הראשונים.
ורדה: כשהצגתי ב 2004 באידנבורג (Edindourg) בפסטיבל התאטרון. האירוע בתערוכה, היה במלון. בעל המלון, היה חבר טוב של בוייס . וכל המלון היה מלא בצילומים של בוייס. כל פינה היה משהו ממנו. ואז אני עשיתי שם, עבודה, פיסול של נוף מערמות של כלי מיטה. בקומה הרביעית, שזה היה מבואה וחלון זכוכית גדול. הנוף של העבודה שלי, השתקף עם הנוף בחוץ. הנוף של אידנבורג עם המבצר. השם של העבודה, “בוייס מארח את גצוב”.
רות: כמובן שידוע העניין של המעיל. אני רק יודעת שזה היה השם הנערץ, הגדול והחשוב של כל אמן , בין אם ראית את ההשפעה או לא.
ליאב: את לא יודעת אם באקדמיה שאלו את שאלות האלו?
רות: אני לא יודעת. העבודה שלי הייתה רק מתוך הגלריה ובתוך הגלריה. אבל החושים היו, שבוייס הוא גדול וחשבתי שזה יכול להיות שיא מבחינתי.
ליאב: מצד אחד את מציגה את שמואל ב”ק. מציגה אותו אמנות שואה, שנמצאת מחוץ לסצנה
רות: בדיוק
ליאב: ומנסה להציג את בוייס שגם הוא אמן שואה במידה כזו או אחרת.
קראתי שהוא הגיש לתחרות לעשות אנדרטה למחנה אושוויץ והוא לא התקבל. יש את ההצעה. שם הייתה גם הפעם הראשונה שהוא מציעה את הוויטרינות. נוסע למחנה לראות את אופני התצוגה, ומאמץ את זה. מי שעלה לתחרות, לקחו אותם לפולין לראות את השטח. והוא רואה את התצוגה. ההצעה לא התקבלה, אבל המקום עצמו מאד השפיעה עליו כנראה.
רות: מאד מעניין. אני עוד לא יודעת אם הוא היה אנטישמי או לא, אבל העובדה שמישהו כתב על זה, מחדדת את העניין ההיסטורי.
ליאב: גם אם הוא לא היה אנטישמי, אין ספק שיש כאן קשרים שלא נשאלו עליהם מספיק שאלות
רות:נכון
ליאב: אם זה מבחינת האינטגריטי הפנימי שלך כאמן, כאדם. כי הוא לא היה בן 15 או נער שאפשר להגיד “היה מה שהיה”. הייתה כאן בחירה, הייתה כאן הליכה חוזרת ונשנית של השתתפות בצבא והשיתוף פעולה אחרי המלחמה עם אנשי התעשייה שתומכים בו. קונים עבודות. כל האספנים, כולם היו עם ידיים מגואלות בדם.
ורדה: קראתי שלא ברור אם הוא היה טייס, ולא ברור בכלל מה הוא עשה.
ליאב: נכון, כל הסיפור הוא מטושטש
ורדה: הוא לא למד להיות טייס. היה איש צוות, אבל לא הטייס עצמו.
רות: מה שאני יודעת, אבל רק מהחוויה האישית שלי. שהייתה לי. שהתגובה למכתב שלי, התגובה שלו וסביבתו, שהיא כל כך אדישה. זה כל כך פגע בי.
ליאב: למה?
רות: קודם כל, איזה מן אמן זה. כל כך עדין ורגיש ופנטסטי, וככה הוא מגיב למכתב כזה. זה פגע בי. אנחנו יודעים שאסור לקשר בין האישיות של האמן לאמנות שלו. אנחנו יודעים את זה, אבל זה נורא פוגע. ואני חושבת שבגלל זה.
ורדה: הוא גם היה אמן פוליטי, ואי אפשר להתייחס לזה, לא אקט פוליטי. במיוחד להצעה להציג בישראל. אי אפשר להיות אדיש לזה.
ליאב: אולי זה היה מוקדם מדי בשבילו. הוא לא הציג בארץ בעודו בחיים. רק אחרי מותו.
ורדה: יתכן וזה היה מודחק אצלו, כמו שבישראל הצד השני, שרק בשנים האחרונות זה פתאום, מותר להגיד “שואה” ובכלל אנשים, להפך, יש זילות של העניין.
רות: כדאי לך לדבר עם סוזן. איך זה היה, היא תוכל להביא את הצד הממסדי. בכל מקרה, אני הראיתי לה את המכתב, רק עכשיו. בעקבות התערוכה של בוייס. חשבתי שזה הזמן הנכון, אז הראיתי לה.
ליאב: והיא בחרה לא להשתמש בזה?.
רות: לא. גם הבנתי שזו לא תערוכה של בויס לבד ואני חשבתי שזו תערוכה של בויס לבד, אז קבעתי פגישה, ונפגשנו, היא קראה והתייחסה, אבל אחר כך התברר לי שזה משהו מפולין משותף לעוד אמן.
ורדה: בלוד’ז יש אוסף לאמנות עם בוייס.
ליאב: איך את מסבירה שהאמנים הישראלים לא שאלו את השאלות. מההכרות שלך איך את מסבירה את האימוץ שלו?.
ר: אני חושבת ששאלו, אבל האימפקט של העבודות שלו היה כל כך גדול. אני חושבת שהם הסתפקו בתשובות שהוא היה צעיר והוא היה ככה וככה…וזה היה נוח. כי הם נורא התרשמו, גם אני, מהעבודות שלו.
ל: זה קצת, כאילו מעט מה שהוא עושה לך…”נו בסדר”…שני הצדדים.
ר: אני חושבת שיש בזה משהו. המצב רוח הכללי. אבל אני לא יודעת מספיק לגבי זה.

/ כל המאמרים /