בית-הספר כיצירת אמנות חופשית

יונתן לוי

מערכת חינוך היררכית, המכתיבה מלמעלה תכנים, מתודות ואמות מידה, משחיתה בהכרח את המורים והתלמידים יחד. על כן התנאי הראשוני לשיקום בתי הספר בישראל הוא החופש. מתוך דברים שנשא יונתן לוי, מורה בביה”ס תיכון שקד, בכנס חיפה לחינוך

לפני כמה ימים פנו מאה אנשי רוח לשר החינוך בדרישה שלא לבטל את בחינת הבגרות בהיסטוריה, מתוך דאגה כנה להומניזם בישראל. הרי זה פלא: למעשה, מה שאנשים אלה מנסים לעשות הוא להציל את ההומניזם באמצעים לא-הומניסטיים. כי אם מורה שמאמין שניתן ללמד היסטוריה, תנ”ך או ספרות רק על-ידי כפייה, פחד או תגמול חיצוני – וכל אלה הם המהות של בחינת הבגרות – מניה וביה לא מאמין באדם, ובפעילותו גם מחנך את הנוער שהיסטוריה, הספרות והתנ”ך הם נטולי-ערך פנימי. אם מורה סבור שלימוד, אחת החוויות הפנימיות המשמעותיות ביותר לאדם, היא עניין התלוי אך ורק בתגמולים חיצוניים, יוצר פער בלתי נסבל בין הצורה לתוכן, כי הוא מנסה לטפח את האנושי שבאדם באופן שבעצם לא מאמין בו, מתעלם ממנו ומדכא אותו. זהו לימוד מדעי הרוח, בצורה נטולת מדע, ובעיקר נטולת רוח. אולם זהו רק מיצג בודד למצב החינוכי בו אנו נמצאים כיום.

היחס המכני להוראה, ששיאו בהשתעבדות לבחינות הבגרות, הוא כמובן פרי של גישה מטריאליסטית כוללת, שמלכתחילה רואה באדם ובעולם פועל יוצא של מכניקות וריאקציות חומריות גרידא, ואת ההצלחה הכלכלית כמשמעות החיים. גישה זו, על צורות המדידה והכימות הפרימיטיביות שלה, מעצבת את כל חיי בית הספר.

אין פלא, אם כן, שבתי-הספר מוצאים עצמם בבלבול מוזר בכל התחום המכונה “חינוך לערכים”. הרי בעולם מטריאליסטי – אין בעצם ערכים. בעולם שכולו חומר – אין בעצם משמעות מעניינת למילה “ערך”. בעצם, גם לא למילה “אדם”.ולכן בבית-הספר המטריאליסטי אין למורה או להוראה תוקף ערכי כלשהו, אלא במידה שהוא חורג ממה שהוכתב לו על-ידי המערכת.

פעילות משמעותית מבחינה אנושית וערכית לא מתרחשת בכיתה, כי הכיתה שייכת למערכת. לראיה, נפנה לתופעה המוזרה של בתי ספר ששוכרים חברות חיצוניות כדי שביום רבין, למשל, יהיה אפשר להעביר בשכבה פעילות ערכית, שבה בדרך כלל התלמיד מתבקש לראות סרט, לבחור מבין עשרים בריסטולים המפוזרים על הרצפה דף אחד עם אמירה שהוא מזדהה עמה, ואחר כך לנהל ויכוח עם תלמיד שבחר בבריסטול אחר.

מאידך, הפחד של אותם מורים, משוררים או היסטוריונים מהתרסקות טוטלית של תחומיהם אינו מופרך. כי לא ניתן לשנות פרגמנט אחד במערכת – כמו מקצוע ההיסטוריה, ולצפות שיתחולל שם נס חינוכי, בשעה שכל המערכת נשארת כבולה בתפיסות פדגוגיות מיושנות. מה נחוץ, אם כך, קודם כל, כדי שהוראה תחזור, בכל מקום ובכל עת, להיות ערכית באמת, כדי שהיא תחזור להיות אמנות החינוך?

ראשית כל: חופש. חופש, שהרי תנאי לפעילות אמנותית היא החירות. היא כוללת אוטונומיה של המורה בקביעת תכנית הלימוד, אוטונומיה ביצירת מתודות הלימוד וקצב הלימוד, אוטונומיה בקביעת המשוב וצורות ההערכה. זהו עיקרון-ברזל של התיכון האנתרופוסופי, ומן הראוי שיהיה גם של מערכת החינוך כולה.

הרי אם עולם הערכים הוא תכתיב של שר החינוך המתחלף מדי ארבע שנים, אם תכנית הלימודים היא תכתיב של המפמ”ר, אם מעל המורה עומד רכז המקצוע ומפקח על עמידתו בתכתיבים, ומעל הרכז המנהל ואם מעל המנהל מפקח מפקח, מה המסר שעובר לתלמידים? כל זה, בלי להתייחס לשאלת מבנה התקציב של משרד החינוך; במערכת היררכית אבסורדית שכזו, המורה משדר המורה עם כניסתו לכיתה לימוד הוא עבדות, פעילות זרה שגם המורה וגם התלמידים משועבדים לה. במצב עניינים כזה המורה אינו יכול ללמד מתוך שמחה אותנטית – הרי תוכן השיעור לא היה הבחירה שלו – ואין פלא שיש הפרעות ושהוא עצמו נעשה משעמם, ציני ושחוק. רק מתוך חירות אמיתית, רק מתוך היותו של המורה חוקר אקטיבי וחופשי בתחומו, יכול השיעור שלו להתמלא בחיים. אלו אולי דברים מובנים מאליהם: מדוע אם כן, הם אינם הנורמה המעוגנת?

בבית-ספר אנתרופוסופי אין מנהל. הוא מנוהל בידי מעגל המורים והמחנכים. האם הגיוני שיהיה אחרת? הרי לא ייתכן שהאדם שפוגש הכי מעט את התלמידים – כלומר מנהל – יהיה הקובע המרכזי והפוסק העליון בעניין התפתחותם! בניגוד למפעל או ליחידה צבאית – לבית הספר צריך להיות עניין אחד: ההתפתחות הכוללת של התלמיד כאדם. כל עוד בית-הספר מתנהל כך שהסטטיסטיקות הממסדיות חשובות מהמתרחש בנפש הלומדים בו, עתיד המדינה בסכנה.

ישנם מומחים, בעיקר כאלה שאינם סומכים על מורים, הסבורים שגישה כזו תביא לזילות המקצוע ולהפקרות בלימודים. הם חוששים ש”כל אחד יעשה מה שהוא רוצה”. הם חושבים שעדיף ש”אף אחד לא יעשה מה שהוא רוצה”, שזו בעצם ההפקרות אמיתית וחוסר האחריות, כיוון שכרוך בה הניתוק הנורא בין המורה לבין מה שהוא מלמד, ובעצם בין המורה שהוא לאדם החופשי שהוא. לכך יש תשובה אחת: אוטונומיה, ואמון במורה ובכוחותיו הפנימיים, שיובילו אותו, במידת הצורך, גם להתייעצות דיאלוגית עם חבריו המורים כדי לשפר ולשכלל את הסטנדרטים הלימודיים שהוא מציב בפני עצמו ובפני הכיתה.
וכשיש חופש – החינוך הוא אמנות. הוא נובע מבפנים, יצירתי, רלוונטי, קשוב לסיטואציה, כשפעילותו הפנימית של המורה היא המזינה את להבת הלימוד הטבעית של הנערים. רק החופש הופך כל שיעור לחד-פעמי.

כדי להמחיש שלא מדובר בעקרונות מופשטים ומנותקים מהמציאות, אביא דוגמא מבית-הספר שאותו עזרתי להקים ושבו אני מחנך ומלמד, בית הספר התיכון האנתרופוסופי שקד, הפועל בקרית טבעון, והמכונה בפי תלמידיו ומוריו: “היוזמה”.

לכבוד שיעור על האמן יוזף בויס כתבתי לתלמידי י”ב מחזה – מחזה שהוא בעצם השיעור המושלם: השיעור המושלם על יוזף בויס.

עם כניסתו לכיתה קיבל כל תלמיד לידיו עותק של המחזה, ושבו גם הוא הופיע, עם תמלול מדויק של שאלותיו, הערותיו ופטפוטיו הלא-חוקיים עם תלמידים אחרים; אך כל אלה בצורה אידיאלית, מזוקקת ופואטית. אפשר לומר שאם בשיעור רגיל המורה מביא חומר והתלמידים מגיבים אליו, הרי שבשיעור הזה – התגובות של התלמידים היו חלק מהחומר עצמו. למה זה גורם? ערעור יסודות השיעור תוך כדי השיעור, יצר מצב מרתק וכפול של חופש ומשמעת, מכיוון שמצד אחד, לתלמידים היה תפקיד פעיל שהוכתב בקפדנות, אך מהבחינה התודעתית הם נותרו במצב של התבוננות חופשית. לאן זה מוביל? לנושא של השיעור: העובדה שאמנותו של יוזף בויס עצמו נועדה להגביר את המודעות שלנו למבנים חברתיים מקובעים, וכך לאפשר לנו להשתחרר מהם ולשנותם כאמנים. השיעור על בויס העמיד בשאלה את עצם המבנה של השיעור, ועל-כן, התחוללה בו הלימה מיטבית של צורה ותוכן. ואגב: ההתאמה של צורה לתוכן היא כמובן גם המהות של הפעולה האמנותית; ועל-כן חינוך אמיתי – הוא אמנות. האם מיותר להוסיף שמהלך כזה אינו אפשרי בלא שבית-ספר שלם יתמוך בחירות העמוקה של המורה?

אני מקווה שדוגמא בודדת, מעט מנותקת זו, המובאת לבדה בשל קוצר הזמן והמקום, עשויה להמחיש שרק האוטונומיה היוצרת של המורה מחדירה את הערך האנושי לשיעור, ורק הערך האנושי מושך את התלמידים אל אוצרות הידע, ורק ידע שיש בו מן האנושי מחבר את התלמידים אל העולם. צורות לימוד מטריאליסטיות וחיצוניות אינן יכולות לשרת את החינוך, כיוון שחינוך הוא עניין רוחני; יש לבטלן. לסיכום, אני קורא לשר החינוך הרב שי פירון: שחרר את החינוך מהמטריאליזם! תן למורים חירות! היה אמן!

/ כל המאמרים /