בויס – שיעור-מחזה אוטופי

יונתן לוי

הטקסט “בויס – שיעור-מחזה אוטופי” חולק לתלמידי כיתה י”ב בתיכון שקד בתחילת אחד השיעורים במהלך תקופת תולדות אמנות, שהוקדשה למאה ה-20. כל תלמיד התבקש להקריא את תפקידו ללא שינויים. אני מקווה שהטעם בפורמט ניסיוני שכזה (שהוא עצמו חלק מסדרה של שיעורי-מחזות, שנכתבו במיוחד ובהלימה לכיתות המבצעות אותן, ואחד אף נכתב עבור והועלה בידי ציבור אקראי), עולה מתוך הכתוב עצמו. אחדות הצורה והתוכן – עומד כידוע בלבו של המעשה האמנותי, וטקסט זה הוא ניסיון להרחיב את העקרון הזה לכדי הלימה של צורת השיעור והתוכן הנלמד בו.

ואכן, “תוכנו” של השיעור – האמן והמורה יוזף בויס – שראה בהוראה אמנות ובאמנות הוראה – כשבניהם שאב השראה מהאנתרופוסופיה בפרשנות ייחודית ומעוררת השראה כשלעצמה – מחייב דרכים פדגוגיות חדשות בכדי להיות מובן כהלכה; כלומר, בכדי שאמנותו של בויס לא תהפוך לחומר תיאורטי מת, אלא לכוח אמנותי-רוחני חי – יש ללמדה בהתאם ומתוך מהותה (כמו כל דבר, בעצם).

חשוב אפוא לזכור שפרסום זה של הטקסט – שנכתב לסיטואציה מסוימת ועבור מבצעים-תלמידים מסוימים, הוא תיעוד של פעולה ולא יצירה עצמאית או הפעולה בהקשרה המקורי.

בויס – שיעור-מחזה אוטופי

תלמידי כיתה י”ב מחזור ב’ (2014) בתיכון שקד נכנסים לכיתה. כל אחד מקבל עותק של טקסט זה. שקט מופתי.

נדב: שלום תלמידים.

כולם: שלום נדב.

נדב: אני שמח שאתם פה איתי הערב.

רוני: גם אנחנו שמחים שאתה איתנו נדב.

רועי: מה נלמד הפעם, נדב?

נדב: כולם קיבלו טקסטים?

עילי: אני לא קיבלתי.

עומר: אני מריח פרדוקס

נדב: עילי, תוכל לחלוק טקסט עם עומר? זה הבחור עם חוש הריח המצוין

עילי: אין בעיה

עומר: לא שאלת אותי אני מוכן לחלוק

נדב: תסלח לי אם זה היה מובן מאליו

עומר: תמיד אמרת לנו לא לקחת דברים כמובנים מאליהם

נדב: מצד אחד. אבל אפילו את האמירות שלי יש דרך טובה ליישם ודרך קצת פחות טובה

עומר: אתה אומר שאמת היא עניין של קונטקסט. זה אומר שאין אמת

נדב: קודם כל האמירות שלי הן לא בהכרח אמת. ושנית אמירות הן אמיתיות או לא אמיתיות בזיקה להקשר מסוים. אבל זה לא אומר שאין אמת

רז: זה מאד מעניין אבל אולי נתקדם?

זיו: כן, יש כאן אנשים שמאד להוטים ללמוד אמנות

יונה: כמוני למשל. ואני מתכוון לזה

נדב: יופי, מצוין. אני רוצה שנמשיך מהניסוי שהתחלנו בשבוע שעבר, כשלמדנו על הסכנה בין העולם המסחרי לבין האמנות, באמצעות שילובו של גורם כלכלי בהערכת שיעורי הבית של התלמידים.

דינה: כמי שמגלמת בתכנית זו את העתיד, אני צופה שהשיעור הזה הולך למקום מעניין.

נדב: לא טעית, דינה. ונושא השיעור שלנו הוא האמן הגרמני יוזֶף בּוֹיְס, מן החשובים שבתולדות האמנות המודרנית. מישהו שמע עליו?

איתמר: שמעתי את השם

נדב: שקד?

שקד ריבר: אני מוכן

נדב: שוּט

שקד ריבר: (נעמד. מצמיד את אגודלו לרקה) יוזף בויס. נולד ב-1921 ומת ב-1985. הוא היה פסל, אמן פרפורמנס ומורה.

יונה: צריך לכתוב? אני לא רוצה שיהיה לי משהו חסר בסיכום שלי

אלרועי: לא יודע, אני כותב. גם אם לא צריך

נדב: כדאי לכתוב

שקד ריבר: טוב אני לא יכול לעצור… הוא הושפע עמוקות מהאנתרופוסופיה, שהיא כידוע גם תפיסת העולם עומדת בבסיס הרוח החינוכית בבית הספר שלנו

אלרועי: איך אמרת?

שקד ריבר: אנתרופוסופיה

אלרועי: שו האדא?

ניר: אם תרצה אני אסביר לך אחר-כך בפרוטרוט כי זה די מורכב. אבל לעת עתה ניתן לומר שמדובר בתפיסת עולם רוחנית שייסד ד”ר רודולף שטיינר בתחילת המאה העשרים. היא חוקרת את העולם הפיזי, על הדומם, הצומח והחי שבו, את היסטוריה, האמנות והדת, ואת הקשר של כל אלה לכוחות קוסמיים רוחניים, ובעיקר את המקום המרכזי שיש לאדם ביקום. שטיינר טען שאדם שעולה על דרך רוחנית אנתרופוסופית מסוגל לפתח יכולות וכוחות רוחניות, סליחה רוחניים, ולהכיר בכוחות עצמו את מה שמסר שטיינר בספריו ובהרצאותיו, שכוללות כ-600 כרכים.

אלרועי: תודה ניר

גל: מה הקשר של זה לבויס? בויס היה אנתרופוסוף?

ניר: לא במובן המקובל.

זיו: לא שמעתי מה אמרת

ניר: לא במובן המקובל!

זיו: מה לא במובן המקובל?

ניר: בויס לא היה אנתרופוסוף במובן המקובל!

זיו: טוב מה את צועקת

ניר: לא יודעת אתה מעצבן אותי

נדב: חברים, להרגע. אני רואה שאתה יודעים הרבה על בויס. אולי אני מיותר
רוני: לא נדב, אתה לא מיותר

נדב: למדתם עליו עם דודו?

רז: זכריה וולף היה מדבר עליו הרבה בשקד

נדב: טוב, אני אנסה להעביר אליכם חומר בטלפתיה ונראה מה יקרה (מצמיד ידיו לרקותיו)

דינה: כאחראית על העתיד אני צופה שתלמידים כאן ידברו כאילו אין מחר

עומר: אני מריח פרדוקס

דיבון: מאד חשוב לי להוסיף שבויס פחות או יותר המציא את המושג של “פיסול חברתי”, והיא שיש לגשת אל החברה כיצירת אמנות, ומתוך תפיסה זו לקחת חלק פעיל בחיי הציבור והפוליטיקה.

שקד שוובר: כלומר, הוא ראה באמנות לא סתם עיסוק, ולא סתם תחום מוגדר, אלא גישה המאפשרת לבני האדם ליצור את סדר החברה העתידית.

נועה ספיר: כלומר, אמנות אינה סתם ביטוי לכשרון, ולא סתם אוסף של ציורים או פסלים או מנגינות, אלא דרך שבה כל אדם, כל אזרח, שותף פעיל ביצירת העולם.

אופק: האדם כבורא.

נדב: נכון נועה, נכון אופק! האמנות היא האופן שבו אדם נעשה הבורא של העולם שלו, שלנו.

אופק: בגלל זה האמנות הופכת אותו לאחראי יותר.

דינה: ובגלל שהוא אחראי יותר, הוא גם מוסרי יותר.

נדב: אני פשוט מת עליכם. היכולת שלכם להבין רעיונות עמוקים בן רגע מעוררת בי הערצה כלפיכם.

אלה: בגלל זה קוראים לך נדב.

נדב: שקד אתה יכול לשבת

שקד ריבר: באמת תהיתי אם זה יקרה (מתיישב. אבל על הרצפה)

נדב: שקד אל תגזים (שקד מתיישב על הכסא. נדב ממשיך לשלוח גלים טלפתיים)

טל ניומן: (צוחק)

רועי: התנודות האלה, בין האישי לבין האוניברסאלי – הן דרמטיות במלוא מובן המילה.

נדב: נכון, ועליכם לדעת כי בויס טען בלהט שהאמן שואב ופועל מתוך ניסיונו האישי אך עושה בו שימוש עבור הכלל ובשפה כללית.

טל: לכן אפשר להגיד שהאמן משמש כהד חוזר לחיים עצמם, או לגורל, שהופך רעיונות כלליים לניסיונות אישיים.

שחר: לא הבנתי

איתמר: אני אסביר לך. הגורל הכללי של העולם הפך את בויס טייס נאצי. במלחמה, בחורף, הוא התרסק עם מטוס הקרב על אדמת רוסיה, ושם מצאו אותו שאמאנים, מרפאים משבטי הנוודים של רוסיה. הם עטפו את גופו בשומן ולֶבֶד. הוא נרפא ולימים הפך להיות אמן המספר סיפור ההחלמה שלו ושל העולם באמצעות פסלים של שומן ולבד.

שחר: העולם נתנו שומן ולֶבֶד כשהיה פצוע. עכשיו הוא בריא ויכול באמצעות האמנות, לתת מנחה של שומן ולבד, כדי לרפא את הפצע של העולם.

איתמר: לא חשבתי על זה. ספר לי עוד.

שחר: זה ההד של האדם אל העולם.

אלה: העולם נתן לו כשישן, האדם השיב לו מתעורר.

ליאם: האדם הוא החדש; העולם הוא הישן.

שקד שוובר: העולם נתן את הגדול אל הקטן, האדם הוציא מן הקטן את הגדול.

אופק: האדם עושה את העולם החדש.

נדב: נכון, חבריא. שאמאן-אמן… חזרו אחריי: בויס היה שאמאנ-אמן!

כולם: בויס היה שאמאנ-אמן!

נדב: לא שמעתי…

כולם: בויס היה שאמאנ-אמן

דינה: בעתיד נהיה כולנו

נועה ספיר: כולנו בנות-שאמאנ-אמן

עילי: כולנו בני אמן-שאמאן

רז: ועוד על בויס – אחרי הפסקת פרסומת קצרה

ליאם: (שר) או-מה-נות! או-מה-נות!
כדאי שתקנו-אותי, או שתתקנו-אותי –
כי אני פותח ת’חנות!
או-מה-נות! או-מה-נות!

טל: איכס איזו פרסומת מגעילה

זיו: נכון, היא ממש הוזילה את הערך של אמנות בעיני

נדב: מי מכם שמע על האמן האמריקאי אנדי וורהול?

רועי: הוא לא זה שאמר שלכל אחד יש 15 דקות תהילה?

איתמר: האיש שהמציא את הפופ-ארט

אלה: ועיצב את התקליט של הוולווט אנדרגראונד עם הבננה!

נדב: נכון, אבל מה הוא קשור לבויס?

דינה: אני צופה דיון מרתק.

עילי: דווקא וורהול בעצם מאוד קרוב לבויס, רק מהכיוון ההפוך. וורהול ראה באמנות מוצר. מוצר שנועד לעשות כסף. “כל מה שמעניין אותי זה כסף”, ככה הוא אמר. הוא התפרסם באותה תקופה של בויס, בשנות ה60′, כשמכר הדפסים של ציור קופסת מרק של חברת קמפבל. הוא מכר גם קופסות מרק ממש עם החתימה שלו. מהר מאד הוא התעשר.

שקד שוובר: בעצם הוא מכר את המותג של האמנות.

רז: האמנות הפכה למוצר. והמוצר הפך למותג. לסטודיו שלו הוא קרא: “המפעל”

טל: האמן היה מותג. האמנות הייתה מותג. המותג היה מותג.

שקד ריבר: וככה הוא ביטא, גם באמנות וגם באישיות המלאכותית שלו, שהייתה גם היא סוג של פופ-ארט, את העובדה שהעולם הוא ממוצר וממותג עד זרא; זה הגיהינום הקפיטליסטי. הוא ביקר את זה ושיחק את זה בו-זמנית.

עומר: אז מה הקשר לבויס?

ליאם: הרי בדיוק בזה בויס נלחם. וככה הוא אמר:

שחר: “רק אמנות מסוגלת לפרק את ההשפעות הדכאניות של מערכת סנילית שממשיכה לקרטע אל קו המוות: לפרק בכדי לבנות אורגניזם חברתי כמעשה אמנות”.

נדב: שניהם ראו את התמונה. וורהול שיקף אותה אבל התמזג עם הבבואה, ובויס רקד בה מבפנים, מחולל בה הרס ומרפא. אתם מבינים?
ומה לדעתכם מה שקורה פה עכשיו? זה יותר בויס, או יותר וורהול? זה יותר שיעור, או יותר תכנית?

אופק: זה הרבה יותר בויס אבל יש בזה גם וורהול

אלרועי: כי לא ברור עד כמה זה באמת או לא

שקד שוובר: התעתוע הזה מקומם

רז: אני חושב שהגיע הזמן לעוד פרסומת

ליאם (שר): ה-חי-נוך! ה-חי-נוך!
כל יום ויום נותן לי עוד חיוך!
מי שלא ביחד – בטוח מת מפחד
אז לא לעזוב את החינוך!

חייגו שש-מאות פעמים אפס

נדב: תראו, בויס ראה בכל שיעור טקס

זיו: שבו המורה נהיה מורה והתלמיד נהיה תלמיד
ושניהם שותפים במעשה האמנות
וההשפעה של הפלא
מתעוררת בכל הנוגעים בדבר

נועה ספיר: בויס אמר: “הוראה היא האמנות הגדולה ביותר שלי”

שקד שוובר: מה שמיד מעלה את השאלות, כיצד הוראה היא אמנות

עומר: וכיצד אמנות היא הוראה

טל: בכוחות יצירה עצמאיים וחופשיים
כך פעל בויס
שאמאן החופש הבורא
וחסיד הסדר החברתי-אמנותי

דינה: של העתיד

יונה: אני נדהם שאנחנו לומדים כל-כך הרבה על אמן בלי לראות אף יצירה שלו

עומר: זה באמת לא נראה לי רציני

אלרועי: זה בדיוק העניין, היצירה היא רק כלי עבור הרעיון של היצירה. והרעיון של היצירה נובע מרוח היצירה. אז למה לא לגשת ישירות אל הרוח?

עומר: עם כל הכבוד אלרועי, אני עדיין חושב שהיה צריך לראות תמונות כי אחרת זה הכל רעיונות באוויר.

ניר: אני דווקא שמח שאין תמונות, זה הרבה יותר מעניין.

עילי: זה בטח סתם מתוך עצלנות. נועה ספיר, על מה את חושבת?

נועה ספיר: תראה עילי, אני לא רוצה להגיד לך סתם דברים, אז אל תשאל אותי סתם שאלות

עילי: גל, על מה את חושבת?

גל: על העובדה שלא ראינו אף יצירה של בויס. זה מתקשר לכך שהוא עצמו לא היה מראה עבודות שלו לתלמידים שלו

יונה: זה כדי לשמור על החופש שלהם. בעצם – לעודד את החופש שלהם לפני כל דבר אחר

נדב: חבר’ה, אני חושב שהגיע הזמן לסיים. יש מישהו שרוצה להציג משהו על עבודת הגמר שלו?

דיבון: אני חושבת שאהיה ראשונה (דיבון מספרת בקצרה מה היא עושה בעבודת הגמר שלה)

נדב: דיבון, זה ממש נשמע מרתק ומעניין. את חושבת שתצליחי לעצור את המחשבות?

(שקט של דקה)

/ כל המאמרים /