איך מסבירים את בויס לאגריפס 12

פרוטוקול פגישה

התחלת תהליך העבודה של ליאב מזרחי עם גלריה אגריפס 12 ומשונע על הפרוייקט: בויס, בויס, בויס
7.6.2015, שעה 20.00, גלריה אגריפס 12

משתתפים:
חברי אגריפס 12 – עודד זידל, ליאורה וייז, ליאוניד זייגר, מקס אפשטיין, נדיה-עדינה רוז, נינה-שרה מרידור, גבי יאיר, רות שרייבר, אלחנדרה אוקרט, בתיה רוזנר, דורון אדר, רינה פלד
חברי משונע – אנטון אברמוב, אורן פישר
ליאב מזרחי (אוצר) ויעל פלט.

על סדר היום:
א. הרצאה של ליאב מזרחי על יוזף בויס והאמנות שלו, תוך התייחסות גם להקשר הישראלי.
ב. מחשבות על השילוב שלנו בפרוייקט: בויס, בויס, בויס, ואפשרות שיתוף פעולה עם גלריה משונע.

א. הרצאה תמציתית – יוזף בויס:
קשה לקטלג אותו…
כמה פרטים ביוגרפיים בקיצור: היה חבר בתנועת הנוער הנאצית, התגייס לצבא במלחמת העולם השניה, היה טייס/איש קשר , מטוסו התרסק בחזית הרוסית והוא נפצע.. וכאן מתחיל הטישטוש בין ה”עובדות” הביוגרפיות לבין המיתוס שבויס יצר סביב השרות הצבאי שלו… כפי הנראה הוא חולץ והועבר לבית חולים… אבל הוא אהב לספר שניצל בזכות טאטארים מקומיים שעטפו את גופו בשומן ולבד. (השומן והלבד הפכו לחומרים מרכזיים באמנות שלו…יש בסיפור זה אלמנטים שאמניים, מעין “לידה מחדש”…) בעצם “המציא” את עצמו כאדם וכאמן.
לפני שפנה לאמנות, עסק במדעי הטבע, בוטרינריה.
הוא הושפע מאד מהרעיונות הפילוסופיים אנתרופוסופיים של רודולף שטיינר.
ב-1951 סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות בדיזלדורף. ב-1961 חזר אליה כפרופסור ל”פיסול מונומנטלי”, עד שפוטר ב-1972. כשניהל את האקדמיה ביטל את ההרשמה, כי, לדעתו, כולם אמנים. רוב הלימודים התנהלו מחוץ לכיתה, בחוץ. כל פעולה במרחב הציבור, כמו הפגנה – ה יא סוג של “פיסול סביבתי”.
היו לו קשרים עם מפלגת הירוקים בגרמניה. היה מעורב בפוליטיקה, בתקשורת. האמין שאפשר לתקן את העולם בעזרת האמנות.
בויס כאמן: חמרים שחוזרים בעבודות שלו – לבד (חליפות לבד לעצמו), שומן חיות (מה קורה לו במשך הזמן…?), דבק ארנבים, כל מיני חומרי רישום לא קונבנציונליים, כמו: דם, שומן, קקאו, קפה.
רשם הרבה מאד. על גבי הרישומים “הקלאסיים”, נהג לרשום שוב ושוב…
כל חומר שהוא יכול לשמש כמצע עבודה.
כלי הכלה לעבודות – קופסאות קרטון, נעליים, וכו’
הצגת, שימור עבודות בתוך ויטרינות מאד מאפיין אותו – (הרעיון לקוח מאושויץ?)
כל פעולה – לאוו דווקא בסטודיו – יכולה להיות פעולה אמנותית.
הרבה יצירות אמנות שלו הן תולדה של “פעולות” במרחב כלשהוא.
מעניק ליצירות שמות שרירותיים/אבסורדיים, שאינם עוזרים להבין את היצירה, אלא, להיפך.
יוצר חיבור בין מדע לאמנות.
עובד הרבה עם מיצבים ומיצגים. יש לו השפעה מאד גדולה על תצוגות אמנות בימינו. אחד המיצגים הידועים שלו: “איך להסביר אמנות לארנבת מתה”? (ארנבת – סמל לתחיה נוצרית?) כמעט כל מיצב חוזר על עצמו הרבה פעמים – סוג של מנייריזם. היה לו מעין “מחסן דימויים” שבהם השתמש שוב ושוב. אחד הדימויים/סמלים החשובים בעבודתו הוא הצלב – סמל לתחיה הנוצרית. אחד המיצבים המונומנטליים שלו – 7000 אבנים ו-7000 עצים בקאסל, בשנים שבין הדוקומנטה הראשונה לשניה.
התייחס הרבה למרסל דושאן. יש, אכן, דמיון בין הדאדא שהתפתחה אחרי מלחמת העולם הראשונה, לבין פלוקסוס – אחרי מלחמת העולם השניה.
בויס בהקשר הישראלי: בויס השפיע מאד על האמנים הישראלים, בעיקר בשנות ה-70. בין האמנים שהושפעו ממנו – מיכה אולמן, מוטי מזרחי, אביטל גבע, גבי ושרון, ז’אק ז’אנו, ורבים אחרים. גם “מרד הסטודנטים ” של בצלאל באותה תקופה קיבל ממנו השראה. הוא עצמו, העריך מאד את דנציגר, ואולי אפילו הושפע ממנו. כיצד אפשר להבין/להסביר את התופעה היחודית הזאת של בויס והאמנות הישראלית? מדוע דווקא האמנות הישראלית “אימצה” אותו? וזאת בעיקר לנוכח העובדה שאמנות של ניצולי שואה – הודרה? אחת הכוונות בפרוייקט היא לנסות “לשבור” את ההערצה כלפיו.

ב. השילוב שלנו בפרויקט:
איך אנחנו נשתלב בפרויקט? מה אנחנו בעצם רוצים לעשות? איך/אם בכלל יתבצע שיתוף הפעולה עם משונע?
לגבי שיתוף הפעולה עם משונע – עולה הצעה לעשות “החלפות”, כלומר, חברי אגריפס יציגו במשונע, וחברי משונע – באגריפס. מתפתח דיון בקשר לכך. חלק קטן מחברי הגלריה מתנגדים לרעיון. לטענתם, התערוכה אמורה להיפתח במסגרת “מנופים” שהוא פרוייקט ירושלמי, ולכן כדאי שחברי אגריפס יציגו בירושלים. כמו כן – באגריפס 13-14 אמנים, ובמשונע רק – 2, והחלל הקטן של משונע לא יוכל להתאים לנו. אחרים – מציעים אופן אחר של שיתוף פעולה בין שתי הגלריות. כמו, למשל – להציג בו-זמנית בשתי הגלריות, או לקיים מעין דו-שיח בין הגלריות. רוב חברי הגלריה מוכנים להציג בתל-אביב – הם רואים את זה כמהלך “בוייסי” אופייני, ולדעתם יש יתרון בחשיפה שלנו לקהל התל-אביבי. בסופו של דבר הוחלט ללכת על הרעיון של “חילופי גלריות”. ליאב מציע שהעבודות של חברי אגריפס יוצגו כ”מוצגים” בויטרינות במשונע, וחברי משונע יציגו מיצבים/מיצגים באגריפס. רואה את האוצרות כמהלך “בויסי”.
עולה השאלה – האם כל אחד מאתנו יעבוד לבד, או שנעבוד כקולקטיב על משהו משותף תלוי מקום? ההחלטה תתקבל אחרי שליאב יפגוש וישוחח עם כל אחד מאיתנו…, אבל נראה שזה הולך לכיון של עבודות אינדיבידואליות, שמעשה האוצרות יאחד ביניהן.

/ כל המאמרים /